ראובן קיבל משמעון שכר כדי שישמור על חבילת שטרות וצ'קים לחודש ימים. ראובן שמר על החבילה במשך עשרים יום ולאחר מכן הניח את החבילה בביתו ולא שמר על החבילה כלל, וביום האחרון של השמירה נגנבה החבילה. האם מגיע לו שכר עבור שמירתו?
חיובי שומר שכר
שאלה: ראובן קיבל משמעון שכר כדי שישמור על חבילת שטרות וצ'קים לחודש ימים. ראובן שמר על החבילה במשך עשרים יום ולאחר מכן הניח את החבילה בביתו ולא שמר על החבילה כלל, וביום האחרון של השמירה נגנבה החבילה.
ראובן טוען שאינו צריך לשלם על החבילה מפני שהווי שמירה על שטרות שלא נאמר בהם חיוב שמירה, ושמעון צריך לשלם לו את שכרו על השמירה בעור עשרים ותשע ימים שהחבילה הייתה בביתו. שמעון טוען שמכיוון שראובן לא הביא לו את הפיקדון בחזרה הרי שלא השלים את פעולתו ולא מגיע לו שכר כלל על השמירה. הדין עם מי?תשובה: כדי לענות על השאלה יש לברר תחילה מספר יסודות בחיוב השמירה:
א. יסוד חיובי השומרים:
במשנה בב"מ בדף נו. נאמר: "אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות, אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה. שומר חנם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם."
הגמ' בדף נז: הקשתה שבמשנה נאמר שאין שמירה כלל להקדשות ולכן השומר אינו חייב אפילו להישבע, ואילו בברייתא נאמר: "בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם משנתרמה התרומה - נשבעין לגזברין, ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן!"
ותרצה הגמ': אמר שמואל: "הכא בנושא שכר עסקינן, ונשבעין ליטול שכרן", ומדובר שהשקלים נגנבו בליסטים מזוין שהווי אונס, ולכן שומר שכר פטור מלשלם על פיקדון, ואע"פ ששומר על הקדש אינו צריך להישבע שנאנס כדי שייפטר מלשלם את דמי הפיקדון (כמבואר במשנה) הרי שהברייתא חידשה שאם השומר רוצה לקבל את שכרו על השמירה חייב להישבע שלא פשע (ובשבועה זו בלבד עסקה הברייתא).
בהמשך הסוגיה מובא שרבי אלעזר תירץ: "שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות." ואע"פ שמדאורייתא שומר על הקדשות פטור מלהישבע הרי שחכמים תיקנו שבועה מדרבנן כדי שלא יבואו לזלזל בשמירת הקדשות.
בדברי שמואל מבואר שיש בקבלת שמירה של שומר שכר שני חיובים: השומר מחייב את גופו לשמור את החפץ בפועל עבור בעליו, וכן מתחייב לשלם את שווי הפיקדון אם יאבד או ייגנב (ולדעה אחת אפילו אם יגנב באונס חייב השומר לשלם, מפני שחיוב זה אינו קשור לחיוב השמירה בפועל).
לכן חידש שמואל שאע"פ שהקדשות וכד' התמעטו מחיוב תשלומים אם יאבדו או יגנבו מהשומר, הרי שהשומר על ההקדש מקבל את שכרו עבור ששיעבד את גופו לשמור על החפץ, ולכן אם רוצה לקבל שכר צריך להישבע ששמר כראוי.
השו"ע פסק כדברי שמואל, וכתב בסי' שא בסעיף א: "ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים, אינם לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות ולא בנכסי עובדי כוכבים ולא בהקדשות של מזבח או של בדק הבית. שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר או שוכר או שואל אינם משלמים, ומכל מקום שומר שכר מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי. "
הש"ך בסי' שה (ס"ק ב) כתב שהמהר"א ששון למד מדברי שמואל שבאופן שהשומר שכר התנה שיהיה פטור מגניבה ואבידה ושבועה הרי שאע"פ שתנאו קיים ואינו חייב לשלם על הפיקדון, אם לא ישבע שנאנס לא יקבל שכר על השמירה מפני שהשכר ניתן לשומר עבור שמירה בפועל, ולא אינו מוכיח שקיים את עבודתו אינו מקבל שכר.
בביה"ל בסי' שו (בסעיף ד ד"ה ניתן לו) מבואר שבמקרה שהשומר לא שמר על הפיקדון במקצת מהימים שקיבל על עצמו לשמור, והפיקדון לא נגנב אין השומר מקבל שכר על הימים שבהם לא שמר על החפץ.
ומוכח מדבריו שאע"פ ששומר מקבל על עצמו בשמירה גם לשמור בפועל על הפיקדון וגם חיוב אחריות על הפיקדון אם יגנב או יאבד, הרי שהשכר ניתן לשומר על חיוב השמירה בפועל בלבד, ולכן כששומר לא שומר על הפיקדון אינו מקבל שכר, אע"פ שאם החפץ היה נגנב היה השומר חייב לשלם עליו לבעליו וגם בשעה שאינו שומר מקבל על עצמו את האחריות לנזקים שיארעו לפיקדון.
ב. חילוק חיובי השמירה בין השומרים:
המחנ"א כתב (שומרים סי' לח) שיש חילוק בין שומר חינם לשומר שכר: שומר חינם מתחייב להניח את הפיקדון במקום שמור ואין לו חיוב הגוף לשמור בפועל על הפיקדון, אולם שומר שכר משעבד גם את גופו לשמור בפועל על החפץ.
המחנ"א (שם) כתב שלפי האמור שומר שכר דינו כפועל שגופו משועבד, ולכן גם לגביו נאמר הדין של "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים" וכפי שפועל יכול לחזור בו באמצע היום כך שומר שכר שרוצה לחזור בו באמצע השמירה יכול לחזור בו. אולם שומר חינם שאינו משעבד את גופו לשמור הפועל על הפיקדון אינו דומה לפועל ולא קיים בו עניין עבדות, ולכן אינו יכול לחזור בו מקבלת שמירה קודם סוף הזמן.
ולפי דבריו העמיד את דברי השו"ע בסי' רצג שכתב בסעיף א: "ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע אינו יכול (השומר) להכריחו (את המפקיד) לקבלו ממנו תוך הזמן" דווקא בשומר חינם, שאינו דומה לפועל ולכן אינו יכול לחזור בו באמצע זמן השמירה, אבל שומר שכר משועבד שיעבוד הגוף לשמור על הפיקדון, ולכן יכול לחזור בו באמצע זמן השמירה.
הקצות (שם ס"ק ב) חלק על יסודו של המחנ"א לחלק בין גדרי שמירת שומר חינם לגדרי שמירת שומר שכר, וכתב שדברי השו"ע עסקו גם בשומר שכר, ואף שומר שכר אינו יכול לחזור בו מקבלת השמירה מפני שאין גופו משועבד כלל לשמור על החפץ, אלא צריך להניחו במקום המשתמר, ולקבל אחריות אם החפץ יאבד או יגנב.
עוד כתב המחנ"א שאם אחד היה שומר שכר לחברו ובתוך זמן השמירה שאל המפקיד חפץ מהשומר הווי "שאילה בבעלים" מפני שהשומר שכר "עימו במלאכתו" שהרי גופו משועבד בכל משך השמירה לשמור עבור המפקיד, אבל אם היה שומר חינם עבור חברו ובתוך הזמן השאיל המפקיד חפץ מהשומר לא נחשב "בעליו עימו" מפני שחובת גופו של השומר חינם הסתיימה לאחר שהטמין את הפיקדון במקום שמור.
הנתיבות בסי' רצא (ס"ק כד) הביא את דברי המחנ"א, אולם בסי' שה (ס"ק ג) כתב שפשוט שדין שומר שכר כשומר חינם, ואינו חייב לשמור בגופו על החפץ, אלא שאם הפיקדון יגנב או יאבד יתחייב לשלם דמיו, וכדברי הקצות (הובאו לעיל).
אולם מצאנו הבדל אחר בין חיוב שמירת שומר שכר לשמירת שומר חינם:
הש"ך בסי' שג (ס"ק א) כתב שאם ארעה דליקה בעיר והשומר התעסק בהצלת חפציו מהדליקה ומחמת כך לא הציל את הפיקדון חייב לשלם עליו, ולא נחשב לאונס. והוסיף הש"ך שמסתפק אם גם שומר חינם שהציל את חפציו בדליקה ומחמת כך לא הציל את הפיקדון חייב לשלם!
הקצות (שם ס"ק ג) והנתיבות (שם ס"ק ה) והפת"ש (שם ס"ק ד) חלקו על דבריו וכתבו שדוקא שומר שכר שקיבל כסף עבור השמירה והעדיף להציל את חפציו חייב לשלם על הפיקדון שנשרף, אבל שומר חינם שאינו מקבל שכר על השמירה ודאי יכול להציל את חפציו לפני שמציל את הפיקדון ופטור מלשלם.
החת"ס (חו"מ סי' טז, הובא בפת"ש) הוסיף וכתב שדוקא שומר שכר שנעשה שומר שכר מפני שקיבל כסף חייב לשלם כשהציל את חפציו לפני שהציל את הפיקדון, אבל אומן וכד' שנעשים כשומר שכר מחמת אומדנא (ולא מחמת קבלת כסף) שהצילו את שלהם קודם הפיקדון פטורים מלשלם.
הנתיבות בסי' רצא (שם) כתב שדין שואל שונה מדיני שומר חינם ושומר שכר, שבשומר חינם ושומר שכר חיוב התשלומים נובע מחיוב השמירה (ושומר שכר שחייב לשמור יותר טוב חייב גם בגניבה ואבידה), אבל בשואל חיוב התשלום אינו נובע כלל מחיוב השמירה, שהרי חייב אף על אונס גמור, אלא התורה הטילה עליו להשיב את החפץ המושאל לבעליו בכל אופן.
וכתב שלכן בשומרים נאמר הדין שאם מסרו לבן דעת (שהבעלים רגיל להפקיד אצלו) פטורים מלשלם מפני העמידו אחר שישמור על הפיקדון במקומם. אבל שואל חייב לשלם אף שהעמיד אחר במקומו לשמור על החפץ (ובעל החפץ אינו צריך לתבוע את השומר השני אלא תובע ישירות את השואל) מפני שחיובו לא נובע מחיוב השמירה.
ג. תשלום לאומן שלא קיבל שמירה
הקצות בסי' שה (ס"ק ב) הביא שהרשב"ץ כתב (ח"ד סי' כ"ד) שאם אחד נתן לאומן זהב לעשותו תכשיט בשכר, ובעל הזהב סייע בתחילת העבודה, ולאחר שהאומן גמר את עבודתו התכשיט נגנב הרי שמכיון שבעל הזהב סייע בתחילת העבודה הוי "פשיעה בבעלים", והאומן פטור מלשלם את דמי התכשיט אף כשפשע בשמירה, אבל שכרו מיהא מפסיד, דלא גרע מעבדים ושטרות והקדשות, שבב"מ נח התבאר שהשומר הפסיד שכרו.
הקצות הקשה שדין הגמ' הוא רק בשומר שמקבל שכר עבור השמירה, ואם לא שמר כראוי הפסיד את שכרו. אבל אומן מקבל שכר עבור עשית החפץ, ודינו כשומר שכר רק מפני שנהנה מכך שבעה"ב בחר בו למלאכתו, ולכן לכאורה אע"פ שהאומן פשע בשמירה (ונפטר מלשלם מכח "בעליו עימו") צריך לקבל את שכרו עבור העבודה שביצע!
הקצות סיים וכתב שיתכן שמכיון ש"אין לשכירות אלא לבסוף", ותוס (ב"ק דף צ"ט. ד"ה אלא) חידש שסוף העבודה הוא לאחר שיחזיר את החפץ לבעליו הרי שנחשב שהאומן לא גמר את מלאכתו ולכן אינו מקבל שכר.
הנתיבות (שם ס"ק א) כתב שדברי הקצות מוכרחים ומבוארים מדברי הגמ' בב"מ בדף נח. שכתבה שהשליחים שלקחו את שקלי בני העיר ואבדום הפסידו שכרם אע"פ שהשכר שמקבלים הוא עבור ההובלה ולא עבור השמירה.
ולכאורה דבריהם נאמרו דוקא כשהאומן הוא קבלן ולכן לא מגיע לו שכר כלל עד שיסיים את מלאכתו. אבל אם האומן מקבל שכר לפי השעות שעובד הרי שאע"פ שלבסוף לא השלים את מלאכתו צריך לקבל שכר על השעות שעבד, וכפי שנאמר בפועל שיכול לחזור בו באמצע העבודה ומקבל שכר על מה שעבד.
ד. חילוק זמני השמירה:
בעבו"ז בדף סה: נאמר בברייתא: "השוכר את הפועל, ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו אסור, חבית חבית בפרוטה, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו מותר."
הפת"ש הביא שבתש' בית דוד הוכיח מדברי הגמ' שאם אחד הפקיד אצל חברו עשר שטרות והתחייב לתת עבור שמירתם שכר עשרה זהובים והשומר איבד אחד מהשטרות בפשיעה אין המפקיד צריך לשלם אף עבור שמירת השטרות האחרים, מפני שכפי שאם אמר אחד לחברו "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות" והעביר רק תשעים ותשע אינו מקבל שכר כך כאשר סיכמו על שמירת כמה שטרות נחשבת השמירה לעיסקה אחת, ואם השומר לא גמר לבצע את כל חלקו אינו מקבל שכר כלל.
הבית דוד הוסיף וחידש שבהבלעת הימים הדין שונה, ואם אחד קיבל לשמור מספר שטרות לעשרה ימים עבור עשרה זהובים וביום האחרון פשע ולא שמר והשטרות נאבדו חייב המפקיד לשלם לשומר על הימים ששמר (ועי"ש שמדייק מגמ' בב"מ נח. כדבריו) מפני שכל יום מוגדר כיחידה נפרדת!
הפת"ש (שם) הביא שהתומים (סי' סו ס"ק סח) חלק וכתב שאם ההכסם היה שישמור כמב ימים ולא שמר באחד מהם ומחמת כך נגנב החפץ הפסיד השומר כל שכרו, ורק כשהסכם השכירות היה לפי ימים מקבל שכר על הימים ששמר (ועי"ש שדוחה את דיוק הבית דוד מב"מ נח.).
ובאמת דברי הבית דוד תמוהים שודאי שמירה על חפץ למספר ימים היא יחידה אחת ואם לא שמר מקצת הימים וגרם לאיבוד הפיקדון לא הועיל מאומה למפקיד ולא מגיע לו שכר על הימים ששמר בהם.
עוד יש לעיין שמהדין הראשון שכתב הבית דוד עולה שאם אחד נתן לשומר לשמור לו מספר רב של חפצים והשומר שמר את כולם ורק בחפץ אחד שערכו נמוך במיוחד השומר פשע והחפץ נגנב הרי שהשומר הפסיד את כל שכרו אע"פ ששמר כמעט על כל החפצים! ולכאורה דבר זה תמוה.
ה. האם דין שטרות כסף כשטרות חוב:
הפתחי חושן (פיקדון פ"א הלכה כא, הערה נ) הביא שנחלקו האחרונים אם דין מטבעות כסף שנוהגים בימינו (ששויים בשוק אינו כשווי המתכת ממנה עשוי המטבע) או שטרי כסף הוא כדין שטרות חוב, שאין בהם שמירה, או שדינם כמטלטלין. ובאמרי יושר כתב שאע"פ שלרוב הדעות דינם כמטלטלין יוכל השומר לטעון "קים לי" שדינם כשטרות ולא חלו עליהם דיני שמירה!
אולם שיקים אע"פ שהם "עוברים לסוחר" דינם כשטרות לכו"ע.
ו. העולה מהנ"ל: השומר יכול לטעון "קים לי" שדין שטרות כסף הוא כשטרי חוב ולכן לא חל עליהם חיוב שמירה, ואף אם פשע משמירתם פטור מלשלם.
אמנם אם השומר לא שמר כראוי הפסיד את שכרו כלפי השטרות שנאבדו וכלפי הימים שלא שמר.
לגבי השטרות שנשארו: מכיון שהסכם השמירה היה על כל השטרות ביחד הרי שלא השלים את חובת שמירתו ואינו מקבל שכר כלל על השמירה.
